סיפורים צריכים להרגיש כמו קסם.

הזרע נטמן ב-2022, בקוסטה ריקה, בשבועות המטושטשים שלאחר לידת בני. כלי בינה מלאכותית חדש יצא אז — מקלידים משפט, והוא מצייר תמונה. לימדתי את עצמי לפתח תוכנה בזמני החופשי, והמשכתי לשחק בזה. טכנולוגיה מדהימה, ללא ספק. אבל לא חיפשתי מוצר. פשוט נהניתי.

שנתיים לאחר מכן, חזרנו לארה"ב. הייתה לי עבודת הייטק ב-Fender — חברת הגיטרות — ולבני מלאו שנתיים. הוא התחיל לקרוא. ממש לקרוא. הרבה יותר מוקדם ממה שהוא אמור היה לקרוא.

אז התחלתי לעשות משהו קצת מגוחך. הייתי מבקש מצ'אטבוט AI לכתוב לו סיפור קצר ומסוים — סיפור על משהו שהוא הסתקרן לגביו באותו יום, או משהו מצחיק שהוא הרגע עשה. הייתי מעתיק את התוצאה ל-Google Docs והיינו קוראים את זה ביחד על הספה.

ואז רציתי תמונות. אז עבור כל עמוד, ביקשתי מה-AI ליצור תמונה לפסקה הזו והדבקתי אותה מעל המילים. עשיתי את זה עמוד אחר עמוד, ביד, עד שהיה לי משהו שנראה כמו יצירת פרנקנשטיין של ספר תמונות — האיור אף פעם לא באמת התאים מעמוד לעמוד. זה לא היה משנה. הוא אהב את זה.

סביב אותו זמן, הסתקרנתי לגבי פיתוח אפליקציות ל-iPhone. אז קיבלתי החלטה: אני הולך להפוך את כל העניין לאפליקציה אמיתית. זו הייתה עבודה קשה. שבועות של כתיבת קוד שלא לחלוטין הבנתי, פירוק דברים, חיפוש תשובות ב-1 בלילה, ירידת מתח, והבנה של הדברים בכל זאת. עד שיום אחד — זה עבד. סיפור מאויר לחלוטין, שנוצר מרעיון בודד, прямо שם על הטלפון.

וכל הזמן הזה, ממש השתמשתי בזה. אם הוא שפשף את הברך במגרש המשחקים, הייתי מכין סיפור על ילד קטן ששפשף את הברך. אם הוא פחד ממשהו, היינו מתמודדים עם זה בסיפור קודם. אם סתם היינו צריכים להיות שטותיים, היינו שטותיים. החיים היומיומיים הפכו לסיפורים מיידיים. הקריאה הפסיקה להיות משהו שעשינו ביחד — היא הפכה למשהו שהיה שלו.

הוא כבר בן ארבע. הוא קורא ברמה מתקדמת ביותר, לגמרי בעצמו. הוא כבר קרא למעלה מאלף ספרים מהספרייה הציבורית המקומית שלנו — מה שאומר שהמשפחה שלנו חסכה יותר מ-$16,000, רק כי הייתה לנו גישה למשהו שלרוב העולם אין.

אני חושב על זה הרבה. על הילדים שאין להם את הספרייה הזו. על הילדים שאין להם מישהו עם זמן לשבת לידם ולקרוא. ועל העובדה שמבוגר אמריקאי ממוצע קורא פחות מספר אחד בשנה.

ואז האפליקציה נפתחה לציבור. וזה כבר לא היה עניין רק לבני ארבע. בני תשע הגיעו כדי לבנות סדרות שלמות. בני שתים-עשרה התחילו ליצור יקומי דרקונים. בני נוער גילו את זה ובנו תעלומות, מדע בדיוני ועולמות נוער עם דמויות שהם רצו לחיות איתן. אז המוצר גדל איתם — שש שכבות פרופיל מותאמות גיל כעת, מספרי קרטון ועד לנוער בוגר, עם סינון בטיחות מובנה לכל שכבה כך שהורה יכול לתת את זה לכל גיל ולדעת שמה שיופיע יהיה מתאים לקורא.

מה שהתחיל עבור ילד אחד מיועד עכשיו לכולם — בכל גיל, בכל מקום — לכל מי שיש לו סיפור שהוא רוצה לראות הופך לספר מאויר אמיתי משלו, שיוכל להמשיך לפתח.